העיירה היהודית העתיקה שכנה על גבעה נמוכה בגליל התחתון המערבי, והגיעה לשיא פריחתה במאות השנייה עד הרביעית לספירה.
בבטן האדמה, עמוק במדרון הגבעה, חצבו תושבי בית שערים עיר קברים מפוארת. המבקר עובר דרך חצרות קדומות, מסדרונות ומדרגות לתוך אולמות גדולים, שבהם חצובים תאי קבורה ולצדם ארונות קבורה מאבן. החדרים וארונות המתים משופעים בתבליטים, בכתובות ובציורי קיר. דלתות חצובות באבן, המחקות בצורתן דלתות עץ, סוגרות על חלק מפתחי המערות.
התבליטים והצירים מייצגים את האמנות העממית היהודית בתקופה הרומית. בכל המערות מוצאים סימנים יהודיים: מנורת שבעת הקנים, ארון הקודש, השופר, הלולב והאתרוג. בנוסף ישנם גם יצירות על נושאים חילוניים – ספינות, בעלי חיים, דמויות אדם ודגמים גיאומטריים.
רוב הכתובות שנמצאו כתובות בשפה היוונית שרווחה אז בארץ ישראל, אך יש גם כתובות בעברית, בארמית ובתדמורית. מן הכתובות אפשר לדעת לעיתים את שמו של הנפטר, משלח ידו ולפעמים את מקום מוצאו.
היישוב בית שערים נודע כמרכז הרוחני של העם היהודי באותה תקופה בזכות רבי יהודה הנשיא ("רבי"), הדמות המובילה בעולם היהודי במאה השלישית לספה"נ. רבי נחשב לסמכות הרוחנית של עם ישראל באותה תקופה. הוא קשר קשרים אמיצים עם השלטונות הרומיים, שחיזקו את מנהיגותו. הרומאים העניקו לו רכוש רב, ובין השאר אחוזה בבית שערים. רבי העביר את בית המדרש שלו ואת הסנהדרין, אותו הנהיג, משפרעם לבית שערים, ובאחרית ימיו לציפורי. כשנפטר בשנת 220 לספירה לערך, הובל לקבורה בבית שערים ומאז נעשה בית העלמין של העיירה למקום מקודש ונהפך לבית קברות מרכזי של העולם היהודי בתקופת המשנה והתלמוד. אחת המערות בבית שערים נחשבת כמקום הקבורה שלו. באגדה כתוב "רבי מת, ומקום לו בבית שערים".
6
